מוזיאונים במסטיה ובסוונטי עילית: מוזיאון סוונטי, בתי-מוזיאון וכנסיות

רוב האנשים מגיעים אל סוונטי בשביל קו הרקיע. הם עוזבים כשהם מדברים על חדר קטן וחשוך עם אח באמצעו, או על איקונה מצופה כסף בגודל של ספר, שבילתה מאות שנים בקפלה כפרית שאיש מחוץ לעמק לא שמע עליה.

אנחנו מפעיל טיולים בניהול סוואני שבסיסו במסטיה, ואנחנו מביאים אורחים אל האוספים האלה ברוב שבועות השנה. העמוד הזה הוא מה שאנחנו מספרים להם מראש: איזה מוזיאון מחזיק מה, כמה זמן כל אחד באמת דורש, מול מה שווה לעצור, ואיך לשרשר אותם לחצי יום או ליום שלם שלא מרגיש כמו צעדה כפויה על פני ויטרינות. זה גם העמוד שאנחנו שולחים כשמזג האוויר מתהפך — בסוונטי עילית יורד גשם בקיץ ויש ימי ראות-אפס בשלג בחורף, ויום שנשטף בגשם איננו יום אבוד כאן.

הערה אחת לפני הכול. אנחנו לא מפרסמים כאן שעות פתיחה או מחירי כרטיסים. הם משתנים עם העונה ועם כוח האדם, ובאושגולי למוזיאון הטוב ביותר אין שעות קבועות כלל. אנחנו בודקים הכול בשטח לפני הביקור שלכם, כך שלא תישארו עומדים מול דלת נעולה עם תדפיס ביד.

האוספים בסוונטי עילית קיימים בגלל הגאוגרפיה, לא בגלל אספנות.

במשך רוב ההיסטוריה המתועדת זה היה מקום שלא קל להגיע אליו ולא קל לכבוש אותו. המעברים נסגרים, הקניונים צרים, וחברת החמולות כאן הייתה מאורגנת להגנה — ומכאן מגדלי האבן שנותנים לכפרים את המראה שלהם. כשגאורגיה של השפלה נשרפה ונבזזה, דברי הערך נדדו במעלה ההר. כנסיות ומנזרים במקומות אחרים שלחו לכאן חפצים למשמורת, והקהילות המקומיות הזמינו חפצים משלהן. מה שהגיע בדרך כלל נשאר, כי איש לא בא לקחת אותו בחזרה.

התוצאה הייתה יוצאת דופן ומבוזרת לחלוטין: עשרות כנסיות כפריות, כמה מהן בקושי גדולות ממחסן גינה, שכל אחת מהן מחזיקה איקונות, צלבי תהלוכה, לוחיות כסף וזהב מרוקעות, כתבי יד וחפצי פולחן, בשמירת הקהילה ולא בשמירת מוסד כלשהו.

זה המצב שמוזיאון סוונטי להיסטוריה ואתנוגרפיה נוצר כדי להתמודד איתו. הוא נוסד ב-1936, והאוספים הראשונים שלו הגיעו מהעתיקות של כנסיית גאורגיוס הקדוש של סטי במסטיה. במהלך העשורים שלאחר מכן נאספו פריטים מכנסיות סוונטי עילית, קוטלגו והובאו תחת קורת גג אחת, שם אפשר היה לשמר ולחקור אותם במקום שיתבלו בשקט בקפלות אבן לא מחוממות.

זה חשוב לאופן שבו אתם מסתכלים על האוסף. אלה אינם שלל שהובא ממקום אחר: כמעט כל מה שבוויטרינות הגיע מכפר במרחק שעתיים לכל היותר מהמקום שבו אתם עומדים, ומשפחות רבות במסטיה יכולות לספר לכם מאיזו כנסייה יצאה האיקונה "שלהן". זה בדרך כלל החוט שהמדריכים שלנו מושכים בו.

ספינת הדגל. אם תבקרו במוזיאון אחד באזור, בקרו בזה.

זהו מוסד מודרני שנבנה במיוחד למטרה זו ולא בית שהוסב — מואר כראוי, פרוש על פני כמה מפלסים. תמצאו אותו על המדרון שמעל העיירה, הליכה קצרה במעלה הכביש מהתחנה התחתונה של רכבל הכיסאות של חצוואלי, מה שמקל לשלב אותו עם נסיעה ברכבל או להסתמך עליו כשהרכבלים מושבתים.

מה יש בפנים

שלושה צירים עוברים לאורך הבניין.

אוצר הכנסייה. איקונות מימי הביניים, כתבי יד מעוטרים, צלבי תהלוכה וצלבי יד, וכלי מתכת כנסייתיים מזהב ומכסף בעבודת רפוסה — ריקוע לתבליט מצדו האחורי של הלוח. לצדם מוצגים ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו ברחבי סוונטי עילית.

החדרים האתנוגרפיים. חפצים מחיי היום-יום הסוואניים: כלי העבודה, הכלים, הטקסטיל והרהיטים שמשק בית בעמקים האלה השתמש בהם וייצר מחדש במשך מאות שנים. החלק הזה משתלב הכי טוב עם בתי-המוזיאון המתוארים בהמשך.

התיעוד הצילומי. משלחות טיפוס ההרים והחקר המוקדמות לקווקז הותירו ארכיון תמונות, ובו גם עבודתו של הצלם האיטלקי ויטוריו סלה, שסחב מצלמות לוחות כבדות אל הקרחונים האלה בימים שבהם צילום הרים אכן היה בדיוק זה. ההדפסים מראים פסגות שאפשר לראות מהחלון וכפרים שהשתנו פחות ממה שהייתם מצפים.

על מה כדאי להסתכל מקרוב

הקדישו לעבודת הרפוסה יותר זמן ממה שמרגיש טבעי. עמדו קרוב ומעט הצידה, כך שאור אלכסוני ילכוד את התבליט: תראו סימני פטיש, תיקונים מאוחרים, ומקומות שבהם לוחית נחתכה או הוארכה כדי להתאים ללוח אחר. החפצים האלה היו ציוד עבודה, לא קישוט, והם תוקנו במשך מאות שנים.

באיקונות, הסתכלו על הידיים ועל קפלי הבדים — שם בתי המלאכה והמאות נבדלים זה מזה בבירור הרב ביותר. בחדרים האתנוגרפיים חפשו סימני בלאי: הכתם המלוטש על משענת יד של כיסא, דוגמת החריכה על כלי בישול. זה החלק שתווית לא יכולה לספר לכם.

כמה זמן להקצות

תשעים דקות הן מינימום הוגן; שעתיים עד שעתיים וחצי זה נוח עם מדריך, ומי שאכפת לו מעבודות מתכת מימי הביניים או מצילום מאבד כאן שלוש שעות בלי לשים לב. סידורי הפתיחה משתנים לפי העונה ואנחנו מאשרים אותם לפני כל ביקור. השילוט אינו באנגלית באופן עקבי, וזה טיעון מעשי בעד כניסה עם מישהו שקורא גאורגית.

בקשו מסוואני לנקוב בשמו של האדם המפורסם ביותר מההרים האלה ותשמעו תשובה אחת.

מיכאיל חרגיאני נולד במסטיה ב-1932, בעיירה שבה טיפוס לא היה תחביב אלא מיומנות ביתית. הוא הפך למטפס ההרים המהולל ביותר של גאורגיה וזכה בחוץ לארץ לכינוי שנדבק אליו גם בבית: "נמר הסלעים". הוא נהרג ב-4 ביולי 1969 על מדרון סו אלטו באיטליה. הוא היה בן שלושים ושבע.

בית-המוזיאון לזכרו נפתח ב-1983 בבית המשפחה במרכז העיירה — בית סוואני מסורתי, כך שהביקור נותן לכם שני דברים בבת אחת: חייו של מטפס הרים, ובניין אמיתי מהסוג שממנו הייתה עשויה העיירה.

מה יש בפנים

ציוד הטיפוס שלו, במצב שבו באמת השתמשו בו — חבלי קנבוס וחבלי ניילון מוקדמים, אביזרי מתכת שנראים מדאיגים במונחים של היום, מגפיים. הפרסים והעיטורים שלו. חפצים אישיים, מכתבים ותצלומים ממשלחות.

ובשקט רב יותר, הליבה הביתית של הבית: האח, העריסה שבה נדנדו אותו, שולחן האוכל שהמשפחה אכלה סביבו. המוזיאון נשמר כבית שמכיל קריירה, ולא כגלריה של קריירה.

למה הוא עדיין חשוב כאן

החברה הסוואנית נבנתה על חמולות ועל מוניטין הרבה לפני שנבנתה על כל דבר אחר, וחרגיאני היה ההוכחה — ברגע שבו האזור עדיין נחשב לפריפריה נידחת — שילד ממסטיה יכול להיות הטוב בעולם במשהו שהעולם צופה בו. רחובות, בית ספר לטיפוס ודור שלם של ילדים נקראו על שמו, והמדריכים המבוגרים כאן התאמנו עם אנשים שהתאמנו איתו.

אנחנו מביאים לכאן את האורחים שלנו בתחילת הטיול, כי זה ממסגר מחדש את ההרים שבחוץ כמגרש הביתי של מישהו ולא כנוף.

כמה זמן להקצות

שלושים עד ארבעים וחמש דקות. זהו בית קומפקטי וההנאה היא בפרטים, לא בכמות. שלבו אותו עם בית מרגיאני — שניהם במרכז והם משלימים זה את זה היטב.

אם מוזיאון סוונטי הוא הוויטרינה, בית מרגיאני הוא משקל הנגד: מאצ'ובי משומר, בית המגורים הסוואני המסורתי, יחד עם המגדלים שהיו שייכים לאותה משפחה.

למשפחת מרגיאני היו פעם שמונה מגדלים. ארבעה עדיין עומדים, והמתחם הוא ההמחשה הברורה ביותר במסטיה לאופן שבו חמולה אמידה באמת ארגנה את המרחב שלה — מגדלים להגנה ולאחסון, המאצ'ובי למגורים, והכול משולב זה בזה.

מה יש בפנים

מאצ'ובי הוא חדר גדול אחד ששיכן את המשפחה ואת בעלי החיים שלה לאורך החורף, והאח במרכזו. חום, בישול, אור והיררכיה חברתית, כולם הקרינו מהאש הזאת.

למטה, המרתף והמחסן מחזיקים את מלאי משק הבית: כלים לוודקה וליין, כדי חרס לדבש. מזון יבש נשמר למעלה במזווה שבמגדל, שם היה קריר, קל להגנה ומחוץ להישג ידם של בעלי חיים.

בחדר המגורים חפשו את המאחוושי — הכיסא המגולף של זקן המשפחה, שניתן גם לאורח נכבד. זה איננו כס מלכות במובן הדקורטיבי: הוא מסמן מי מדבר, מי מחליט ומי זוכה לכבוד, ואותו עיקרון עדיין מכתיב את סדר הישיבה ואת סדר הרמת הכוסיות בסופרה סוואנית גם היום. אחרי שראיתם את הכיסא, ארוחת הערב מובנת יותר.

על מה כדאי להסתכל מקרוב

הגילוף. עבודת העץ הסוואנית חוזרת על אוצר צורות של דיסקות שמש, רוזטות, ספירלות ודמויות בעלי חיים — חלק גדול ממנו קדום מהנצרות של האזור — על כיסאות, ארונות, משקופים ומיטות. הביטו גם למעלה: קורות העץ שהושחרו מעשן מספרות לכם היכן ישבה האש ואיך החדר נשם.

כמה זמן להקצות

ארבעים דקות עד שעה, יותר אם עולים לתוך מגדל. סידורי הגישה ומצב המדרגות משתנים, ולכן אנחנו בודקים ביום עצמו.

שעתיים מזרחית למסטיה, בגובה 2,200 מ', אושגולי היא אחד היישובים המאוכלסים דרך קבע הגבוהים ביותר באירופה וחלק מאתר המורשת העולמית של אונסק"ו "סוונטי עילית". המוזיאון שלה הוא, לטעמנו, החדר האטמוספרי ביותר באזור.

הוא שוכן במאצ'ובי סוואני מאבן גיר מהמאה ה-13. אתם לא מסתכלים על שחזור; אתם בתוך המוצג עצמו.

מה יש בפנים

בקומת הקרקע, מחיצת העץ המגולפת הגדולה — הגוואלי — שהפרידה בין צד האנשים בחדר לצד בעלי החיים. משפחות ובעלי חיים העבירו את החורף תחת קורת גג אחת מטעמי תרמודינמיקה טהורה: הבקר היה מערכת החימום.

למעלה האוסף מתעבה. מיטות עץ עתיקות. אח ישנה ותנור בוג'ארי עם כלי המטבח שלו. מרתף מצופה צפחה. עריסה סוואנית. והפריט שאנחנו תמיד שומרים לסוף: נול אריגה סוואני בן כ-1,700 שנה, שעדיין ניכר בו שהוא נול, שעדיין ניכר בו שזו אותה מלאכה.

סביבם נמצאים כלי נשק, כלים חקלאיים, חפצי דת וכלי בית מברזל ומחרס, וכן חומר ארכאולוגי — עבודות מתכת, איקונוגרפיה וכתב גאורגיים.

איך נכנסים

זה החלק החשוב. למוזיאון האתנוגרפי של אושגולי אין שעות פתיחה קבועות. הוא נפתח לפי בקשה, כשמחזיק המפתח יורד לפתוח אותו. זה עובד מצוין, אבל זה לא עובד באופן ספונטני בעונת השיא כשנהג מחכה, ולכן אנחנו מסדרים את זה מראש כדבר שבשגרה. מטיילים שמגיעים בלי הודעה מוקדמת לפעמים מתמזל מזלם ולפעמים עומדים בכביש.

כמה זמן להקצות

שלושים עד ארבעים וחמש דקות בפנים. תכננו את היום סביב הנסיעה, לא סביב המוזיאון: ממסטיה לאושגולי יש כ-45 ק"מ של כביש הררי, בערך שעתיים לכל כיוון בתנאים טובים, והוא עלול להיסגר אחרי שלג. ראו איך מגיעים למסטיה ומתי לבקר.

זה שאף אחד לא מצפה לו.

פרידון ניז'ראדזה (1944–2020) היה צייר סוריאליסטי שחי ועבד באושגולי. השכנים שלו כינו אותו סלבדור דאלי הגאורגי, והם לא לגמרי התבדחו — הציורים מוזרים, חלומיים ולעיתים פרובוקטיביים, והם נוצרו בכפר בגובה 2,200 מ' המוקף במגדלים מימי הביניים. כשנשאל מאין באות התמונות, הוא ענה: "מהחלל."

בית המשפחה עומד בחלקו העליון של ז'יביאני, ובדרך כלל קרוב משפחה מראה למבקרים את הסטודיו ואת הציורים. הביקור כרוך בתשלום קטן, שמשולם במקום.

עשרים עד שלושים דקות, וזה מסבך לצמיתות כל סיפור מסודר שהתחלתם לגבש על איך נראים כפרי הרים. אנחנו מעריכים אותו מאוד בדיוק מהסיבה הזאת.

לא כל מה ששווה לראות בתוך מבנה יושב בוויטרינה. מרכז האמנות והתרבות של מסטיה הוא המקום שבו מבקרים יפגשו בסבירות הגבוהה ביותר מוזיקה וריקוד סוואניים במסגרת מאורגנת, והוא אפשרות גיבוי הגיונית לערב גשום.

הפוליפוניה המקהלתית הסוואנית שייכת לרבדים הארכאיים ביותר של השירה הפוליפונית הגאורגית, שהוכרה בעצמה על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית. שרים אותה בשלושה קולות, באופן מסורתי גברים, והרפרטואר נע מהמנונים נוצריים ועד שירי ריקוד במעגל ושירי קבורה הנושאים תוכן קדום מהנצרות בעמקים האלה. כששומעים אותה בהופעה חיה בחדר אבן, הכיוון עושה משהו לחזה שהקלטות לא משחזרות.

איפה באמת שומעים אותה: במרכז התרבות; בבתי הארחה במסטיה, שבהם המשפחה תשיר אחרי ארוחת הערב אם הערב מתגלגל לשם; בסופרה של ממש; ומעל הכול בפסטיבלים כפריים, שבהם השירה היא בשביל הקהילה ולא בשביל קהל. אנחנו משלבים את אלה כשלוח השנה מאפשר ואומרים זאת כשהוא לא — שיר לא מתוכנן אי אפשר להבטיח.

כדי להבין את המוזיאונים צריך להבין את הכנסיות, והדבר הראשון שצריך לדעת הוא כמה הן קטנות.

הכנסיות מימי הביניים בסוונטי עילית לעיתים רחוקות עולות על כ-20 מ"ר של שטח רצפה. אין ספינה מרכזית למלא, אין מקומות ישיבה, אין מקום לקהל. אנשים נכנסים פנימה להדליק נר ולהניח מנחה, ואז יוצאים. חגים, פסטיבלים וטקסי קבורה מתקיימים בחוץ מול הבניין, כשההרים הם הקירות. זו לא התאמה מודרנית אלא האופן שבו הפולחן כאן תמיד היה מאורגן — ולכן פסטיבל דתי סוואני נראה כמו התכנסות בשדה.

שווה להכיר בשם:

• במסטיה — מאצחוברי, כנסייה דו-קומתית מימי הביניים; כנסיית גאורגיוס הקדוש של סטי, שעתיקותיה היו הגרעין של מוזיאון סוונטי ב-1936; פוסטי; ולאנצ'ואלי, הידועה גם בשם מרגיאנאל-טארינגזלי, כנסיית אולם מימי הביניים המאוחרים שנבנתה מאבן מקומית ומטיט סיד. כמה מהן נמצאות במרחק הליכה מהמרכז ואפשר להוסיף אותן לבוקר מוזיאונים בלי רכב.
• באדישי — ג'גראג, כנסיית גאורגיוס הקדוש מהמאה ה-10, הנערצת בכל רחבי סוונטי. ציורי קיר שרדו בפנים, ובאופן נדיר גם בחוץ לאורך הקיר הצפוני, בצהוב-זהוב ובחום-אדמדם נקיים; באור הנכון נדמה שהאבן מפיצה אור משלה. ג'גראג הוא גם הפטרון והמגן של הגברים באמונה הסוואנית העתיקה, וזה מלמד אתכם איך שתי השכבות הדתיות כאן משתלבות זו בזו.
• באושגולי — לאמאריה, על הגבעה שמצפון לז'יביאני, כששחרה ממלאת את האופק מאחוריה. הבניין המצולם ביותר באזור, ובצדק.

כללי התנהגות בביקור

אלה אתרים קדושים פעילים, לא מוצגים. העצה הקבועה שלנו: כסו כתפיים וברכיים; אם מישהו נוכח, שאלו לפני הכניסה; אל תיגעו באיקונות, בפרסקאות או במנחות; אל תזיזו חפצים כדי לצלם אותם; דברו בשקט. כנסיות רבות נעולות, והמפתח מוחזק בידי משפחה בכפר — עניין של נימוס שיש לסדר, לא מכשול שיש לפרוץ. אם מתקיימים תפילה או טקס, צפו מהצד או התרחקו.

מסלול מוזיאונים של חצי יום במסטיה

חצי היום הסטנדרטי שלנו בתוך מבנים, בערך ארבע שעות ברגל עם הסעה קצרה:

1. בית-המוזיאון מיכאיל חרגיאני — התחילו באדם, לא בתקופה. 30–45 דקות.
2. בית-המוזיאון מרגיאני — איך העיירה באמת חיה. 40–60 דקות.
3. מוזיאון סוונטי להיסטוריה ואתנוגרפיה — האוצר והקומות האתנוגרפיות, עכשיו כשכבר ראיתם את החדרים שמהם יצאו החפצים האלה. 90 דקות ומעלה.

הסדר חשוב. לעשות את המוזיאון הגדול אחרון פירושו שהאיקונות והכלים נוחתים בהקשר שעמדתם בתוכו פיזית.

יום תרבות מלא במסטיה ובסביבתה

הוסיפו את הכנסיות של מסטיה שאפשר להגיע אליהן ברגל, ארוחת צהריים ארוכה עם אוכל סוואני, את מרכז האמנות והתרבות או ערב שירה בבית הארחה, וכן — אם מזג האוויר מתבהר — את רכבל חצוואלי לתצפית על העיירה שביליתם את היום בפענוחה. יום מלא, וקל על הרגליים; שימושי לקבוצות מעורבות שבהן לא כולם יוצאים לטיולי הליכה.

המוזיאונים של אושגולי כולל הנסיעה

התייחסו לאושגולי כאל יום בפני עצמו. צאו ממסטיה מוקדם, סדרו מראש את המוזיאון האתנוגרפי, עלו ברגל ללאמאריה, קפצו לסטודיו של ניז'ראדזה, אכלו בבית הארחה, וסעו בחזרה כשעוד נשאר אור.

מזג אוויר גשום, ימי מנוחה ומי שלא גולשים

שתי קבוצות מפיקות מהעמוד הזה את המרב: גולשים ביום מנוחה או ביום שבו הרכבלים בחצוואלי או בטטנולדי מושבתים בגלל רוח, שפתאום יש להם בוקר פנוי בעיירה, ומטיילי טרק שלוקחים יום התאוששות בין שלבים. שתיהן כבר במסטיה, שתיהן צריכות משהו שעמיד בכל מזג אוויר, ושתיהן נוטות להיות מופתעות מכמה המוזיאונים טובים. בני זוג שלא גולשים ונוסעים עם קבוצת סקי יכולים למלא כאן כמה ימים בלי לחזור על עצמם.

צילום

הכללים שונים ממוסד למוסד ומשתנים ללא הודעה מוקדמת. פלאש וחצובות מוגבלים בדרך כלל סביב איקונות, כתבי יד וטקסטיל, ובחלק מהחדרים הצילום אסור לגמרי. בכנסיות תמיד שאלו, לעולם אל תשתמשו בפלאש, ולעולם אל תצלמו אנשים בתפילה. אנחנו מאשרים את התנאים לפני כל ביקור; כל דבר מעבר לצילומי חובבים אישיים — רחפנים, צילומים מסחריים, הסרטה בתוך מוזיאון או כנסייה — מצריך אישור שיש לבקש מראש, ואנחנו מטפלים בכך דרך שירות סרטים וצילום שלנו.

נגישות

היו ריאליים. מוזיאון סוונטי מודרני והוא בהרבה הקל ביותר להתנייד בו. בתי-המוזיאון הם בתי מגורים היסטוריים: מדרגות עץ תלולות וצרות, פתחים נמוכים, מפתנים גבוהים, רצפות אבן לא ישרות, תאורה חלשה. במאצ'ובי של אושגולי יש מדרגות תלולות לקומה העליונה. שום דבר מזה אינו בלתי עביר, אבל ספרו לנו מראש על ניידות, ברכיים או שיווי משקל ואנחנו נסדר את היום כך שאף אחד לא יישאר עומד בחצר. גם הגובה שווה מחשבה — אושגולי יושבת בגובה 2,200 מ'.

מה מדריך סוואני מוסיף שתווית לא מוסיפה

שלושה דברים, בכנות.

שפה. השילוט אינו מתורגם באופן עקבי. מדריך שקורא גאורגית הופך ויטרינה של חפצי מתכת בלתי מוסברים לאוסף של סיפורים.

הקשר. תווית אומרת מה החפץ. מדריך סוואני אומר מאיזה כפר הוא הגיע, איזו משפחה שמרה עליו, לאיזו מטרה באמת השתמשו בו, ולמה משק בית כמעט בלי מזומנים החזיק בחפץ מצופה כסף.

גישה ותזמון. מפתחות ומחזיקי מפתחות, הפתיחה לפי בקשה של המוזיאון באושגולי, מה מתקיים במרכז התרבות, האם הכביש מזרחה עביר. זהו ידע מקומי ששום מדריך מודפס לא יכול להכיל, כי הוא משתנה מדי שבוע. עוד על ההקשר הרחב של חיי הסוואנים נמצא בעמוד התרבות הראשי שלנו.

אנחנו סוואנים, אנחנו גרים במסטיה, והאוספים האלה יצאו מהכפרים של הסבים והסבתות שלנו. אנחנו מתכננים את המסלול, מאשרים את השעות, מסדרים את המפתחות ואת הפתיחות לפי בקשה, מתרגמים את מה שהתוויות לא מספרות, ובונים את היום כך שיזרום — מוזיאון, כנסייה, ארוחת צהריים, שירה — במקום שירגיש כמו רשימת מטלות. הליכות מוזיאונים של חצי יום במסטיה, ימי תרבות מלאים ומסלולי אושגולי שנותנים למוזיאונים את הזמן שמגיע להם הם כולם חלק מסיורי התרבות שלנו.

הזמינו את יום התרבות שלכם בסוונטי — ספרו לנו על התאריכים שלכם, על הקבוצה שלכם ועל מזג האוויר שאיתו אתם עובדים, ואנחנו נבנה אותו סביבם.

מדריכים סוואנים מקומיים, שבסיסם במסטיה כל השנה.

תכננו לי טיול